יזכור

בן רבקה ונתן 

קיבוץ סעד

בן 29 בנופלו

נפל ביום ב' בתמוז תשמ"ב (23.06.1982)

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל

יהודה- חיים נולד ביום י"ד באדר תשי"ג (28.2.1953) בירושלים. יהודה נולד למשפחה שהיו בה כבר שתי בנות. לשמחת הוריו לא היה גבול, משום שילדם יפה-התואר עתיד לשאת את שם המשפחה, שכולה כמעט נספתה בשואה. אביו, נתן, עלה לארץ כחלוץ בשנת 1936. הוא השאיר מאחוריו בגולה את הוריו ואת 11 אחיו ואחיותיו. כולם נספו בידי הנאצים. אמו, רבקה, עלתה עם משפחתה מליטא בהיותה בת 6 שנים. היא רכשה השכלה, וסיימה סמינר למורים. יהודה היה מוקף בביתו בחום ובאהבה, אולם לא לאורך ימים. בהיותו ילד קטן החל הגורל להתאכזר למשפחתו. אמו חלתה, ונמנע ממנה לתפקד כהלכה כעקרת-בית. על אביו הוטל לפרנס את המשפחה, ובנוסף לכך למלא את תפקיד האם. בן 5 שנים היה יהודה כשהתייתם מאביו. בכל אותה תקופה הייתה אמו מאושפזת בבתי-חולים. יהודה התחיל לעבור ממשפחה אומנת אחת לאחרת. שתי אחיותיו היו אמנם מבוגרות ממנו, אך צעירות מכדי לשמש לו אם. מפעם לפעם חזרה אמו מבית-החולים הביתה, ואז התאחדה המשפחה מחדש לתקופה קצרה, ונקשרו יחסים חמים בין יהודה ואחיותיו.

כשהיה בן 12 שנים עזב יהודה את הבית ועבר למשפחה אומנת בקיבוץ סעד. שם הוא מצא בית חם, ולשם באו גם אחיותיו לבקר. הוא השתלב בחיי המשפחה וילדיה בקיבוץ, למד בבית-הספר והשלים כיתה י'. אז החליט יהודה לעזוב את הלימודים, ולצאת לעבודה במשק הקיבוץ. הוא עבד כטרקטוריסט בפלחה. אבל גם כשעזב את בית-הספר נשאר יהודה פעיל בחברת הילדים. באותו זמן החלה להתבלט בו אהבתו העזה לנוף הארץ, לטבע ולטיולים. הוא הרבה לטייל עם חבריו בקיבוץ ועם חוג הנוער של בית-ספר שדה בעין-גדי. בן 16 שנים היה יהודה כשנפטרה אמו. כעבור כשבוע נהרג בתאונת דרכים גיסו, שהיה אהוב עליו. המוות שחזר ופקד את המשפחה השפיע קשות על הנער. הוא הסתגר בתוך עצמו, עם יגונו. אבל בתקופה קשה זו כבר הייתה אישיותו מגובשת, ויהודה התגלה כדמות מרכזית במשפחה המאמצת ובחברת נערי הקיבוץ. באותה עת היוותה משפחת אחותו הנשואה בסיס קבוע בשבילו, והוא היה בו כבן משפחה לכל דבר.

בפברואר 1972 התגייס יהודה לצה"ל, הסתיר את נכותו ושירת בסיירת חרוב. בכושרו ובכוח הסבל שלו, הוא התבלט כלוחם אמיץ. יהודה השתתף בפשיטות שנערכו בירדן ובאחזקת הקו לאורך הירדן. הוא עבר קורס צניחה. באפריל 1973, השלים יהודה בהצלחה קורס מ"כים, והתחיל להדריך בבית-הספר למ"כים. הוא הועלה לדרגת רב"ט ונשלח לקורס קצינים. אבל באותו זמן פרצה מלחמת יום-הכיפורים. יהודה עזב את הקורס ויצא לחזית, לחפש את חבריו בסיירת, שלחמו בקרבות הכבדים בחזית המצרית. רבים מחבריו נפלו ונפצעו, וכשהסתיימה המלחמה הוא העדיף להישאר עם אלה שנותרו בסיירת אחרי הקרבות. הוא סירב לחזור לקורס הקצינים. בתום שירותו הסדיר בצה"ל יצא יהודה לשנת שירות נוספת מטעם קיבוץ סעד, כמדריך חבורות בעיירה נתיבות. הוא התחבב על צעירי העיירה בתבונתו ובאומץ ליבו. כחובב טבע התגרה במוות, כשהתמסר לנושא נחשים ועקרבים. הוא התחיל לטפח ספורט נועז נוסף, טיפוס על הרים. נערי נתיבות, שהעריצו אותו, נשארו קשורים אליו גם אחרי שעזב את תפקידו בעיירה.

באפריל 1980, בעת שירותו במילואים, הוא הועלה לדרגת רס"ל. כשפרצה מלחמת שלום הגליל היה יהודה עם יחידתו, שהובילה בקרבות הכבדים בגיזרה המזרחית. הוא לחם בעין-זחלתא בקרב פנים-אל-פנים, המשיך להתקדם עם יחידתו לכיוון מנצוריה-מחמדון, אל כביש ביירות-דמשק. ביום ב' בתמוז תשמ"ב (23.6.1982) בעת שיחידתו נערכה להתקפה על מנצוריה, נפל פגז בתוך מחלקתו ויהודה-חיים נהרג. בן 29 שנים הוא היה במותו.

(מידע זה מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור" שנערך ע"י משרד הביטחון)