להציג או לא להציג?

השבוע, בהיכל התרבות שדות נגב, עלו לבמה ותיקות וותיקים בני 60 ומעלה, חברי הרכב התיאטרון הקהילתי “שורשים”, והציגו יצירה רגישה ובעלת נוכחות בימתית שנגעה באחד הנושאים המורכבים ביותר עבור תושבי האזור מאז המלחמה: מה עושים עם מה שנשאר בפנים. דרך ההצגה "להציג או לא להציג, הם הצליחו לפתוח בפני הקהל מרחב אנושי של זיכרון, קהילה ובית, בלי להפוך את הכאב לכותרת היחידה.

שם ההצגה נשמע כמעט פשוט, אבל בתוכו מסתתרת דילמה מורכבת. עבור תושבי העוטף, ובמיוחד עבור מי שחוו פינוי, חוסר ודאות וטלטלה מתמשכת, השיח על מה שהיה אינו מובן מאליו. לפעמים הוא מאפשר נשימה. לפעמים הוא פותח מחדש מקומות כואבים. ולעיתים דווקא השתיקה היא הדרך היחידה להמשיך לתפקד.

ההצגה לא ניסתה להעמיס על הקהל תשובות גדולות. כוחה היה דווקא באופן שבו העניקה מקום לרגעים קטנים: משפט שנאמר בזהירות, זיכרון שמגיח לפתע, מבט שמחזיק יותר ממילים, וגם הומור דק שמזכיר כי החיים אינם נעצרים גם אחרי תקופה קשה. מתוך כל אלה נוצרה יצירה אנושית, מאופקת ומדויקת, שלא מבקשת לסכם את החוויה אלא לאפשר לה להישמע.

הרכב "שורשים", מונה 18 משתתפות ומשתתפים, בהם 11 תושבי שדות נגב, לצד חברים ממרחבים, נתיבות, שדרות ואשכול. השנה חזר ההרכב לפעילות לאחר שנתיים של הפסקה, במסגרת פעילות האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית שדות נגב ובאמצעות יחידת הוותיקים. עבור המשתתפים, התיאטרון הוא הרבה מעבר לפעילות פנאי; הוא מקום למפגש, ליצירה, לשייכות ולביטוי אישי, במסגרת שמעניקה לוותיקות ולוותיקים מרחב משמעותי להיות חלק פעיל מהחיים הקהילתיים.

בסיום הערב נותרה השאלה שבמרכז ההצגה פתוחה: להציג או לא להציג. אולי משום שאין לה תשובה אחת. כל אדם בוחר מתי לדבר, מה לחשוף ומה לשמור לעצמו. אבל חברי "שורשים" הראו כי כאשר הסיפור מקבל מקום נכון, הוא אינו נשאר רק זיכרון כואב; הוא יכול להפוך גם למעשה של חיבור, יצירה והמשך חיים.