טקס הזיכרון המרכזי בשדות נגב: זיכרון, אחדות ותקומה

בין המשתתפים והמכובדים שנכחו באירוע: שגריר תאילנד בישראל מר בוניאריט וויצ'יאנפאן, אל"ם עומרי משיח - מפקד החטיבה הצפונית, נציגת הפדרציה היהודית של פילדלפיה טלי לידר, שרה עברון - מזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי, סיגל פריינטה - מנהלת מחוז דרום בחברה למתנ"סים, כבוד הרב הראל קצין, משפחת גרינליק, חברי מליאת המועצה, עובדות ועובדי המועצה והמתנ"ס, ומכובדים נוספים.

הטקס נפתח במיצג מרגש בכניסה להיכל התרבות - קיר הנצחה גדול שהציג את פניהם וסיפור חייהם של הנרצחים, בני ובנות שדות נגב ותושבי האזור שנפלו באותו יום נורא. לצד התמונות הונחו נרות נשמה. המבקרים עצרו, קראו, הביטו, והרגישו - כל שם היה עולם ומלואו, כל תמונה הייתה סיפור חיים של תקווה ואהבה שנגדעה באכזריות.

בחלקו המרכזי של הטקס עמדו דבריו של ראש המועצה, תמיר עידאן, שנשא נאום מרגש ובו פנה אל המשפחות השכולות ואל הקהל כולו. “משפחות יקרות,” אמר, “כל קהילת שדות נגב עומדת לצדכן - בכאב, בזיכרון ובחיבוק. הכוח שלנו הוא האחדות, והאחריות שלנו - להיות ראויים לכם וליקיריכם.”

אחד מרגעי השיא בטקס הוקדש לעובדי החקלאות מתאילנד ומנפאל, שנרצחו בקיבוץ עלומים וביישובי העוטף בבוקר ה 7 באוקטובר. רבים מהם הגיעו לישראל מתוך שליחות ולמידה, בוגרי תוכניות מצטיינים שבאו לרכוש ידע בחקלאות המתקדמת בעולם, כדי לשוב למולדתם ולתרום מהידע שצברו כאן, באדמת הנגב. “כל אחד מהם נשא סיפור אישי, הם חצו יבשות, עזבו משפחות וקהילות, וראו בישראל בית שני.” שגריר תאילנד בישראל, מר בוניאריט וויצ'יאנפאן, נכח בטקס והתרגש מהחיבוק שקיבלה הקהילה התאילנדית, כסמל לקשר האנושי והעמוק בין ישראל לתאילנד.

לאורך הערב שולבו קטעי שירה ותפילה, והוקרן סרט מרגש שבו כל משפחה סיפרה על יקירה -שנפל במהלך מלחמת חרבות ברזל. על המסך הוקרנו קטעים מצמררים ששזרו את סיפוריהם האישיים של הנופלים - אהבות, חלומות, ורגעים קטנים של חיים - עם כאב הפרידה ותחושת הגאווה. הצופים צפו בדממה, ובעיניים לחות הקשיבו לסיפורים שהפכו לזיכרון משותף של קהילה שלמה.

בדברי הסיכום שלו אמר ראש המועצה, תמיר עידאן: "האויב ביקש לשבור אותנו - ואנחנו בחרנו לבנות”. אנחנו עם שקם מחורבן בתי מקדש, ששב מגלויות, שידע שואה ואיבד שליש ממנו - ובכל זאת חי. נפגענו, נפלנו אבל אנחנו קמים. שבע פעמים נפל הצדיק, ושבע פעמים קם.” דבריו סיכמו את רוח הערב כולו - רוח של עמידה, של חוסן ושל תקומה.

בחלקו האחרון של הטקס עלתה לבמה משפחת גרינליק, שהנציחה את יקיר המשפחה, שאולי ז"ל, במופע מרגש שחדר ללב כל הנוכחים. הרגע הזה שבו כאב ואהבה התמזגו לשירה אחת - סיכם את הערב כולו: קהילה של זיכרון, של אנושיות, ושל אמונה עמוקה בחיים שממשיכים, למרות הכול.